הוצפנו. אנחנו טובעים. יש לנו אויר אבל אנחנו חנוקים . הדימויים סותמים לנו את המוח. חיים בתוך תמונות, חולקים חווית מדומות. מדומיינות. שכחנו איך אנחנו נראים. ב 1929 עוד כשהצילום היה יחסית ילד, דוד נחמד בשם רנה מגריט יצר את העבודה המפורסמת "בגידת הדימויים" בצרפתית: La trahison des images. בציור מקטרת ותחתיה כיתוב - זו אינה מקטרת. בקצרה זה דיי פשוט. זה דימוי של מקטרת ולא הדבר האמיתי. דו מימדי, סמל, דיו על קנבס, נראה כמו, אבל לא הדבר האמיתי. הורה יושב עם בנו או בתו ומורה באצבעו על תמונה בתוך ספרון: " הנה כלב, הנה ציפור" כך לומד הפעוט להכיר את העולם סביבו דרך דימויים, מידע, שפה חזותית שלעיתים מועשרת בצלילים. זוהי לא חווית המפגש עם כלב אמיתי, תלת מימדי, חיי, נושם, נובח ומלקק. התמונה גדולה, צבעונית, מלאה בפרטים, אבל בסופו של דבר זו רק תמונה, רק דימוי. פיתחנו כלי חזותי בעל עוצמה כה רבה, מערכת סמלים שיצקנו לתוכה משמעויות. אבל שכחנו שזאת רק מערכת, תבנית ריקה ועכשיו המערכת הזאת יצאה משליטה. צילום נעשה תחת מגבלות המדיום ובחירת האמן, כלומר שאין בידינו מידע אודות מה שקורה מחוץ לגבולות התצלום. הקומפוזיציות של הצבע, האור והמרקם מעבירים לנו מידע מסויים אוניברסלי וסובייקטיבי, מדוע אם כך, ההתייחסות לצילום היא כאל עובדה אמיתית? בוגדנות הדימוי אינה מוגבלת אך ורק לצילום או לצילום שעבר עריכה דיגיטלית, אלא לכל יצירה ויזואלית.
מדיום הצילום מספק חוויה מאוד קרובה למבט באמצעות העין האנושית. אז לא מפתיע שיש לנו יחסים כל כך מורכבים עם הדימוי הצילומי של עצמנו. עוד סלפי, אולי מזוית אחרת, אולי קצת לקפוץ שפתיים או עם תאורה קצת שונה, עם פילטר זה בטח יראה יותר טוב... אסטטית אולי זה באמת יראה יותר טוב על סמך התבנית הגנטית הטבועה בנו, אבל כמו שאומרים באנגלית ופה זה יושב מצויין let's face it, זה לא ישנה את מימדי האף, המצח, החצ'קון החדש וכו'. זה יהיה דימוי יותר אסטטי (ואסטטיקה היא עיניין סוביקטיבי) אבל אנחנו נשאר אנחנו, עם אותם "פגמים" ותווים רק נרמה קצת את עצמינו ואת הסובבים.
פנה אלי בחור וביקש שארטש צילום שלו עבור אתר היכרויות. הוא רצה שאהפוך אותו ליותר "אטרקטיבי". לדבריו, הנשים שפגש דרך האתר כלל לא היו דומות לתצלומים שהעלו לכרטיסיהן ועל כן הוא רוצה לשחק את אותו המשחק- לרמות. כך יוכל להשיג יותר דייטים. הסכמתי, אם כי לא הבנתי בזמנו את המשמעויות הנוספות. אחד/ת חושב/ת, שאם ישנה מעט (או הרבה) את הדימוי החיצוני שלו יהיה יותר פופולרי באתר ויזכה ליותר תשומת לב וכך אולי יגדיל את סיכויי למצוא אהבת אמת… או קשר כלשהו. ומה אז? צריך להפגש ולהתעמת עם המציאות ה"מכוערת".כשאני מצלם עבור מישהו, עבודת פורטרט או headshot, יש מצולמים שיעירו על תווי הפנים שאינם אוהבים בעצמם. אני משתדל לייצר אוירה נעימה שתאפשר להשחיל בדיחה ואומר שאני רק הצלם ואולי גם על תקן פסיכולוג על הסט, אבל אינני מנתח פלסטי... ובכל אופן ברוב המקרים אותו אלמנט שמפריע למצולם/ת הוא לרוב משהו שרק הוא או היא שמים לב אליו ולייתר המתבוננים הוא זניח. אני לא יודע מה עלה בגורלו של הבחור שבקש שארטש את תצלומו, אני רק יכול לומר שגם לאחר שהוספתי לו שיער, השטחתי את בטנו, הידקתי את צווארו ועיגלתי את ראשו הוא עדיין לא היה מרוצה. הצעתי להחליף את הראש שלו בשל בראד פיט, אבל זה לדבריו כבר היה מוגזם מידיי… עריכה והגהה: טליה פולק