איך להצטלם ולצלם אנשים זה משהו שנשמע מאוד כללי וזה נכון! סתם, באמת, יש משהו במושג פוטוגני שעושה לי קצת עיקצוץ בעור , וזה לא נעים. אנשים שאומרים אני לא פוטוגני, זה בעיה. אני מסכים שיש לנו תרבות שכבר מושתתת חזק על דימויים ואנשים רואים מרחק רב בין דימוי של אחרים לדימוי האישי שלהם אבל אפשר לצמצם את הפער הזה בכמה דרכים. הדבר הראשון הוא הקשה ביותר - השלמה עם הדימוי העצמי ולהפסיק להיות שיפוטיי- זו החבילה שקבלנו ואפשר לאמץ אותה או ללכת למנתח פלסטי או פסיכולוג. אפשרות שנייה היא להוציא את המיטב ע"י טכניקה, זויות וביטחון עצמי מול מצלמה. למה הכוונה? ברור שצלם מקצועי ידע לעשות את העבודה הזו בצורה מיטבית , כנראה יותר טוב מצילום סלפי או נסיון להביא חבר או חברה לצלם בלי הרבה נסיון או ידע. וברור ש80% זה פסיכולוגיה וה20% הנותרים הם ההכנות והצילום עצמו. אבל זה מוכח וזה קורה לי כל פעם מחדש, כשמישהו אומר לי שיש לו בעיה עם להצטלם, יחסי אהבה שנאה עם מצלמה (או דימוי עצמי) או שאני שומע את המשפט " אני לא פוטגני/ת" הדברים האלה נפתרים לרוב ע"י שיחה ודינמיקה על הסט במהלך הצילומים. השיטה שלי היא כמובן לשבור את הקרח כמה שיותר מהר ולשבור לאותו מצולם את הסטיגמות שיש לו על עצמו. בצילום פורטרט יש משולש יחסי כוחות מאוד מעניין: איך המצולם חושב שהוא רואה את עצמו איך המצולם חושב שאחרים חושבים שהם רואים אותו ומה הצלם רוצה להראות מצולם שיש תפיסה מסויימת למראה שלו או שיפוטיות מסויים ישר יסב את תשומת הלב לחלקים שאיננו אוהב, סביר להניח שרק אותו זה מטריד וכל מתבונן אחר כלל לא היה שם לב לדברים הללו. אז כל שיש לעשות הוא להיות, ולפעול לפי הנחיות הצלם. אני לדוגמא לעולם לא אגיד למישהו לחייך, אלא במקום , אעדיף לעורר אצלו חיוך או צחוק בתגובה למשהו שאגיד או אעשה וכך לקבל את התגובה האותנטית ולא את הנסיון לשחק תגובה. וההבדל הוא עצום ניתן ממש לראות בתמונה חיוך מאולץ וחיות אמיתי. אז קחו רגע דברו , צחקו זה עם זה, ספרו משהו והקשיבו זה לזה. זה משנה לגמרי את התוצאה.