עם כותרת כה כללית אני באמת יכול להתפרע אבל אנסה להישאר מהודק סביב רעיון אחד או שניים, בתקווה בלי להשתולל יותר מדי עם המילים.
מי יודע לאן זה ילך, כשאני מתחיל לכתוב בדרך כלל זה נראה כמו שאני חושב- משחק פינג פונג בין מתמודדים על אסיד שלא סיימו בית ספר בגלל הפרעת קשב ואחד מהם חייב לעזוב את המרגש כל כמה דקות כדי להתפנות או לקנח את האף. אשתדל להדק הכל בעריכה... הבטחות הבטחות. מי היה חושב בימינו אנו שיש ליצרן התוכן הממוצע, שהוא/ היא בעצם כל אחד מאיתנו, זמן לעצור להתבונן ולהקשיב למתרחש סביבו ובתוכו. אם ליצור הקבלה של מידע למים, אנחנו הולכים בתוך זרם או גוף מים כשהראש בקושי בחוץ. פעם המים היו מגיעים לנו בקושי לקרסוליים, כדי להירטב הינו צריכים לפנות זמן ללכת לבריכה או לים ,קרי לגשת לספר או עיתון, להתכוון לתחנה או גל מסוים בשעה מסוימת או לחפש ערך ספציפי או אוטוריטה לספק לנו מידע . היום אנחנו בשיטפון מתמיד. המידע סביבנו כל הזמן ומכל מקום. אני אקח את עצמי לדוגמא, הרי אינני יכול לדבר בשמכם, אלא רק לקוות למידה של הזדהות.
במהלך היום שלי מזדמן לי, במודע ובמקרה לעצור לא מעט פעמים במהלך מטלה מסוימת ולחשוב על מטלות אחרות או רעיונות או אפילו להיזכר באנקדוטות להישאב לתוך הראש שלי, מה שיגרום לי להפסיק משהו באמצע, לשכוח את הדבר הבא שהיה עלי לעשות, להתחיל משהו חדש או לזפזפ מחשבות באותו קצב שהיינו מעבירים ערוצים בטלויזיה ב 1 בלילה לפני עידן הנטפליקס והבינג'ים. כל כך מפוזר בראש שבדרכי מחדר אחד לחדר אחר הייתי שוכח בשביל מה באתי. אני יכול להעביר סדנא לחוסר מיקוד למי שמרגיש שהוא ממוקד מידיי. אבל דווקא בזמן הצילום ולרוב במשימות יצירתיות הראש שלי נעשה הרבה יותר ממוקד. כל כך ממוקד שזה מרגיש לי יותר אפקטיבי מצורות מדיטציה שניסיתי. אפשר להתווכח שלא ניסיתי מספיק פעמים למדוט כדי לחזק את שריר המדיטציה כפי שהשריר האמנותי מפותח אצלי. אז אפשר, מי שרוצה יכול להתווכח איתי. בשמחה. אבל לעיתים מזדמנת לי עצירה (לרוב בלתי נשלטת, אלה הכי טובות- בני עוצר להסתכל על הפרחים בדרך הביתה מהגן, עמידה בפקק, תורים כאלה ואחרים... אתם יודעים) וכבר בעת ההתבוננות וההקשבה לסביבה החיצונית והפנימית מתחילה אצלי הפעולה היצירתית / אמנותית. והדימוי הסופי יכול למופיע בראש באופן דיי ברור. יש לחזק את המילה 'לעיתים'. זה עדיין בתדירות נמוכה , יש כוונה רבה, אבל ויזואליזציה ותוצר עדיין לא מקבילים כפי שהייתי רוצה, ואולי הם גם לא חייבים להיות, כדי להשאיר מקום למזל ולכאוס להפתיע. (כאוס הוא לא מושג שלילי עבורי) והנה אני מתחיל לברבר… אז פוקוס רגע. נמשיך. גם צילום מתוכנן עם מטרה ידועה, ואפילו סקיצה או סטוריבורד התומכים בו, יכול להפתיע וכאן נשאלת השאלה האם הוא העביר את המסר שיוצרו רצה למסור, האם סימֶן, חולל רגש ושירת את המטרה הגדולה. אנו עדים לכך שבמקרים לא מעטים שהיו מוחות רבים מאחורי צילום, ציור, סרט, תשדיר לפעמים אין דיי בכך כדי להעביר מסר, כל כך שאפילו לעיתים מתקבל אצל הקהל הצופה ביצירה מסר הפוך.
זה מחדד את החמקמקות והאשליה שבמושג 'שליטה', כי פרט לרגשות והמעשים שלנו (וגם זה לא תמיד) אין לנו שליטה בשום דבר אלא היאחזות בתחושה שהמושג הזה משרה עלינו. אני זוכר את שיעורי הספרות בחטיבת הביניים והתיכון, בהם לומדים לקרוא שירה ולנתח בעזרת סמלים וסמנים, עד אותו רגע מעטים היו ערים לכלים הללו ואז תמיד התעוררו שאלות תמימות שכבודן במקומן מונח "המורה, איך ידעת שזה מה שרצה המשורר לומר?" לגיטימי לא?! אין לנו יכולת לדעת מה עבר לאמן בראש אלא רק לנסות להתחבר למסר ולרגשות דרך השפה האמנותית בה בחר לשתף את הקהל. קיבלתי את הכלים ואת שפת הסַמָנים והסמלים אבל תמיד חשבתי שיש מקום להשאיר לאינטרפרטציה אישית שלי ושל האמן, אפילו כמה אחוזים שאינם מנותחים לחלוטין, כאלה שנשארים ביד האמן , בעולם החוויות והרגשות הפרטי שלו/ה. את הרגע הזה של היצירה, בין אם הוא ארוך ופזור על פני שלל רגעים ובין אם הוא רגע קצרצר וחמקמק שלא הספקנו להבחין בו, אנחנו יכולים להעריך ולנצור בדרכנו שלנו, תוך שיתוף או הצנעה, בלחישה או צרחה. הבחירה היא שלנו ולדעתי עליה לשרת את המסר. כשם שבחרנו במדיום ובכלים מסויימים עלינו לבחור כל רגע ורגע עד העברת המסר. בין אם לקהל רחב או מצומצם או רק לעצמנו בתוכינו.
